נורת הלהט הכוללת שימוש בחוטי פחם
בשנת 1845, האמריקאי ג'ון ו. סטאר רכש פטנט עבור נורת הלהט שלו הכוללת שימוש בחוטי פחם. הוא מת זמן קצר לאחר קבלת הפטנט, והמצאתו מעולם לא יוצרה באופן מסחרי.
בשנת 1845, האמריקאי ג'ון ו. סטאר רכש פטנט עבור נורת הלהט שלו הכוללת שימוש בחוטי פחם. הוא מת זמן קצר לאחר קבלת הפטנט, והמצאתו מעולם לא יוצרה באופן מסחרי.
Lindt & Sprüngli AG, תאגיד שוויצרי בעל פריסה עולמית, החל את דרכו ב-1845 כחנות ממתקים של משפחת ספרינגלי בציריך, שהוסיפה מפעל לשוקולד מוצק באותה שנה שבה פותח התהליך לייצור שוקולד מוצק, ומאוחר יותר רכשה את המפעל של לינדט. מלבד נסטלה, חברות שוקולד רבות החלו את דרכן בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
ישנו מוזיאון, בית בטהובן, מקום הולדתו, במרכז בון. אותה עיר מארחת פסטיבל מוזיקלי, הבטהובנפסט, מאז 1845. הפסטיבל היה בתחילה לא סדיר אך מאורגן מדי שנה מאז 2007.
בשנת 1846, הקבוצה התפרקה, לאחר שלא הצליחה לקיים את עצמה. בשנת 1845, היא הצטרפה למשק הבית של ג'ורג' בנסון, גיסו של ויליאם לויד גאריסון. בשנת 1849, היא ביקרה את ג'ון דומונט לפני שעבר למערב.
יצירתו הידועה ביותר של דאגלס היא האוטוביוגרפיה הראשונה שלו, "נרטיב על חייו של פרדריק דאגלס, עבד אמריקאי", שנכתבה במהלך תקופתו בלין, מסצ'וסטס ופורסמה בשנת 1845.
הדגל שונה ל-27 כוכבים. (עבור פלורידה)
אנדרטת בטהובן בבון נחשפה באוגוסט 1845, לכבוד יום השנה ה-75 להולדתו. זה היה הפסל הראשון של מלחין שנוצר בגרמניה, ופסטיבל המוזיקה שליווה את החשיפה היה המניע לבנייה החפוזה מאוד של ה"בטהובנהאלה" המקורית בבון (היא תוכננה ונבנתה תוך פחות מחודש, בדחיפתו של פרנץ ליסט).
חבריו ומדריכיו של דאגלס חששו שהפרסום ימשוך את תשומת ליבו של בעליו לשעבר, יו אולד, שעלול לנסות להחזיר לעצמו את "רכושו". הם עודדו את דאגלס לסייר באירלנד, כפי שעשו עבדים משוחררים רבים. דאגלס הפליג על סיפון ה"קמבריה" לליברפול, אנגליה ב-16 באוגוסט 1845. הוא טייל באירלנד בזמן שהרעב הגדול באירלנד החל. תחושת החופש מאפליה גזעית אמריקאית הדהימה את דאגלס: עברו אחד-עשר ימים וחצי וחציתי שלושת אלפים מיילים של מעמקים מסוכנים. במקום ממשלה דמוקרטית, אני תחת ממשלה מלוכנית. במקום השמיים הכחולים והבהירים של אמריקה, אני מכוסה בערפל האפור והרך של האי האזמרגד [אירלנד]. אני נושם, והנה! המיטלטלין [העבד] הופך לאדם. אני מביט סביב לשווא אחר מישהו שיטיל ספק באנושיות השווה שלי, יתבע אותי כעבדו, או יציע לי עלבון. אני שוכר מונית - אני יושב לצד אנשים לבנים - אני מגיע למלון - אני נכנס באותה דלת - אני מובל לאותו סלון - אני סועד באותו שולחן - ואף אחד לא נעלב... אני מוצא את עצמי נחשב ומטופל בכל צעד ושעל בטוב לב ובהערכה שניתנים לאנשים לבנים. כשאני הולך לכנסייה, לא פוגש אותי אף אף מורם ושפה לועגת כדי לומר לי, 'אנחנו לא מרשים לכושים להיכנס לכאן!' הוא גם פגש והתיידד עם הלאומן האירי דניאל או'קונל, שהיה אמור להיות השראה גדולה.
בין השנים 1845 ו-1848, צ'ארלס דיקנס כתב קטעי אוטוביוגרפיה שקטעים מהם הראה לאשתו ולג'ון פורסטר.
בשנת 1845, האמריקאי ג'ון ו. סטאר רכש פטנט עבור נורת הלהט שלו הכוללת שימוש בחוטי פחם. הוא מת זמן קצר לאחר קבלת הפטנט, והמצאתו מעולם לא יוצרה באופן מסחרי.
Lindt & Sprüngli AG, תאגיד שוויצרי בעל פריסה עולמית, החל את דרכו ב-1845 כחנות ממתקים של משפחת ספרינגלי בציריך, שהוסיפה מפעל לשוקולד מוצק באותה שנה שבה פותח התהליך לייצור שוקולד מוצק, ומאוחר יותר רכשה את המפעל של לינדט. מלבד נסטלה, חברות שוקולד רבות החלו את דרכן בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
ישנו מוזיאון, בית בטהובן, מקום הולדתו, במרכז בון. אותה עיר מארחת פסטיבל מוזיקלי, הבטהובנפסט, מאז 1845. הפסטיבל היה בתחילה לא סדיר אך מאורגן מדי שנה מאז 2007.
בשנת 1846, הקבוצה התפרקה, לאחר שלא הצליחה לקיים את עצמה. בשנת 1845, היא הצטרפה למשק הבית של ג'ורג' בנסון, גיסו של ויליאם לויד גאריסון. בשנת 1849, היא ביקרה את ג'ון דומונט לפני שעבר למערב.
יצירתו הידועה ביותר של דאגלס היא האוטוביוגרפיה הראשונה שלו, "נרטיב על חייו של פרדריק דאגלס, עבד אמריקאי", שנכתבה במהלך תקופתו בלין, מסצ'וסטס ופורסמה בשנת 1845.
הדגל שונה ל-27 כוכבים. (עבור פלורידה)
אנדרטת בטהובן בבון נחשפה באוגוסט 1845, לכבוד יום השנה ה-75 להולדתו. זה היה הפסל הראשון של מלחין שנוצר בגרמניה, ופסטיבל המוזיקה שליווה את החשיפה היה המניע לבנייה החפוזה מאוד של ה"בטהובנהאלה" המקורית בבון (היא תוכננה ונבנתה תוך פחות מחודש, בדחיפתו של פרנץ ליסט).
חבריו ומדריכיו של דאגלס חששו שהפרסום ימשוך את תשומת ליבו של בעליו לשעבר, יו אולד, שעלול לנסות להחזיר לעצמו את "רכושו". הם עודדו את דאגלס לסייר באירלנד, כפי שעשו עבדים משוחררים רבים. דאגלס הפליג על סיפון ה"קמבריה" לליברפול, אנגליה ב-16 באוגוסט 1845. הוא טייל באירלנד בזמן שהרעב הגדול באירלנד החל. תחושת החופש מאפליה גזעית אמריקאית הדהימה את דאגלס: עברו אחד-עשר ימים וחצי וחציתי שלושת אלפים מיילים של מעמקים מסוכנים. במקום ממשלה דמוקרטית, אני תחת ממשלה מלוכנית. במקום השמיים הכחולים והבהירים של אמריקה, אני מכוסה בערפל האפור והרך של האי האזמרגד [אירלנד]. אני נושם, והנה! המיטלטלין [העבד] הופך לאדם. אני מביט סביב לשווא אחר מישהו שיטיל ספק באנושיות השווה שלי, יתבע אותי כעבדו, או יציע לי עלבון. אני שוכר מונית - אני יושב לצד אנשים לבנים - אני מגיע למלון - אני נכנס באותה דלת - אני מובל לאותו סלון - אני סועד באותו שולחן - ואף אחד לא נעלב... אני מוצא את עצמי נחשב ומטופל בכל צעד ושעל בטוב לב ובהערכה שניתנים לאנשים לבנים. כשאני הולך לכנסייה, לא פוגש אותי אף אף מורם ושפה לועגת כדי לומר לי, 'אנחנו לא מרשים לכושים להיכנס לכאן!' הוא גם פגש והתיידד עם הלאומן האירי דניאל או'קונל, שהיה אמור להיות השראה גדולה.
בין השנים 1845 ו-1848, צ'ארלס דיקנס כתב קטעי אוטוביוגרפיה שקטעים מהם הראה לאשתו ולג'ון פורסטר.