יום רביעי פבר׳ ד, י עד יום ראשון יוני ד, י
Russian Empire
המהפכה הרוסית של 1905 הייתה גל של תסיסה פוליטית וחברתית המונית שהתפשט ברחבי שטחים נרחבים של האימפריה הרוסית, שחלקו הופנה כלפי הממשלה. היא כללה שביתות עובדים, תסיסת איכרים ומרידות צבאיות. היא הובילה לרפורמה חוקתית (כלומר "מניפסט אוקטובר"), כולל הקמת הדומה הממלכתית, המערכת הרב-מפלגתית וחוקת רוסיה של 1906. המהפכה של 1905 הונעה על ידי התבוסה הרוסית במלחמת רוסיה-יפן (1904–1905), אך גם על ידי ההבנה הגוברת בקרב העם על הצורך ברפורמה, לאחר שפוליטיקאים כמו סרגיי ויטה לא הצליחו להשיג זאת. בעוד שהצאר הצליח לשמור על שלטונו, האירועים בישרו את המהפכות הרוסיות של 1917, שהובילו להפלת המלוכה, הוצאתה להורג של משפחת המלוכה והקמת ברית המועצות על ידי הבולשביקים. היסטוריונים מסוימים טוענים כי המהפכה של 1905 הכינה את הקרקע למהפכות הרוסיות של 1917, ואפשרה לבולשביזם להופיע כתנועה פוליטית מובחנת ברוסיה, אף שהיה עדיין במיעוט. לנין, כראש ברית המועצות מאוחר יותר, כינה אותה "החזרה הגנרלית הגדולה", שבלעדיה "ניצחון מהפכת אוקטובר ב-1917 היה בלתי אפשרי".
בכל שנה, אלפי אצילים שקועים בחובות משכנו את אחוזותיהם בבנק האצולה או מכרו אותן לעיריות, לסוחרים או לאיכרים. עד זמן המהפכה, האצולה מכרה שליש מאדמותיה ומשכנה שליש נוסף. הממשלה קיוותה להפוך את האיכרים – ששוחררו על ידי רפורמת האמנציפציה של 1861 – למעמד פוליטי שמרני בעל קרקעות, על ידי חקיקת חוקים שיאפשרו להם לקנות אדמות מהאצולה ולשלם בתשלומים קטנים לאורך עשורים רבים.
"במחוזות חרקוב ופולטבה ב-1902, אלפים מהם, תוך התעלמות מריסון וסמכות, פרצו בזעם מורד שהוביל להרס נרחב של רכוש ולביזה של בתי אצילים לפני שניתן היה להביא כוחות כדי להכניע ולהעניש אותם".
שביתות עובדים בקווקז פרצו במרץ 1902, ושביתות במסילת הברזל שנבעו מסכסוכי שכר גלשו לנושאים אחרים ומשכו תעשיות נוספות, מה שהגיע לשיאו בשביתה כללית ברוסטוב על הדון בנובמבר.
פרוגרסיבים רוסים הקימו את איגוד החוקתיים של הזמסטבו ב-1903.
עד 1903 סך הפיגורים שלהם בתשלומי מיסים וחובות עמד על 118 מיליון רובל".
השנים 1904 ו-1907 ראו ירידה בתנועות המוניות, שביתות והפגנות, ועלייה בטרור הפוליטי. קבוצות לחימה כמו הארגון הלוחם של המפלגה הסוציאליסטית-מהפכנית ביצעו התנקשויות רבות שכוונו נגד עובדי מדינה ומשטרה, וכן מעשי שוד. בין 1906 ל-1909, מהפכנים הרגו 7,293 בני אדם, מתוכם 2,640 היו פקידים, ופצעו 8,061.
איגוד השחרור הוקם ב-1904.
ניקולאי בובריקוב, המושל הכללי של פינלנד, נהרג ב-30 ביוני [17 ביוני לפי הלוח היוליאני] 1904 בהלסינקי.
ויאצ'סלב פון פלֶבֶה, שר הפנים, נהרג ב-10 באוגוסט [28 ביולי לפי הלוח היוליאני] 1904 בסנט פטרסבורג.
בדצמבר 1904 התרחשה שביתה במפעל פוטיוב (ספק מסילות ברזל וארטילריה) בסנט פטרסבורג. שביתות הזדהות בחלקים אחרים של העיר העלו את מספר השובתים ל-150,000 עובדים ב-382 מפעלים.
ב-13 בדצמבר [30 בנובמבר לפי הלוח היוליאני] 1904, הדומה העירונית של מוסקבה העבירה החלטה הדורשת הקמת מחוקק לאומי נבחר, חופש עיתונות מלא וחופש דת. החלטות ופניות דומות מדומיות עירוניות אחרות ומועצות זמסטבו באו בעקבותיה.
הצאר ניקולאי השני עשה צעד כדי למלא רבות מדרישות אלו, ומינה את הליברל פיוטר דמיטרייביץ' סוויאטופולק-מירסקי לשר הפנים לאחר ההתנקשות בוויאצ'סלב פון פלבה. ב-25 בדצמבר [12 בדצמבר לפי הלוח היוליאני] 1904, פרסם הצאר מניפסט המבטיח את הרחבת הזמסטבו ומתן סמכות רבה יותר למועצות עירוניות מקומיות, ביטוח לעובדי תעשייה, אמנציפציה למיעוטים לא-רוסים (Inorodtsy) וביטול הצנזורה. הדרישה המכרעת למחוקק לאומי מייצג הייתה חסרה במניפסט.
בעקבות המהפכה של 1905, עשה הצאר ניסיונות אחרונים להציל את משטרו, והציע רפורמות בדומה לרוב השליטים כאשר הם תחת לחץ של תנועה מהפכנית. הצבא נותר נאמן לאורך המהפכה של 1905, כפי שהוכח בירי שלהם על מהפכנים כאשר קיבלו פקודה מהצאר, מה שהפך את ההפיכה לקשה.
הוועדה הובלה על ידי הסנאטור נ.ו. שידלובסקי, חבר במועצה הממלכתית, וכללה פקידים, מנהלי מפעלים ממשלתיים ובעלי מפעלים פרטיים. היא הייתה אמורה לכלול גם נציגי עובדים שנבחרו לפי מערכת דו-שלבית.
איוואנובו-ווזנסנסק הייתה ידועה כ'מנצ'סטר הרוסית' בשל מפעלי הטקסטיל שלה. בשנת 1905, המהפכנים המקומיים בה היו ברובם המוחלט בולשביקים. זה היה הסניף הבולשביקי הראשון שבו מספר הפועלים עלה על מספר האינטלקטואלים.
לדברי סידני הרקייב, מחבר הספר "המהפכה הרוסית של 1905" (1970), ארבע בעיות בחברה הרוסית תרמו למהפכה. איכרים ששוחררו לאחרונה הרוויחו מעט מדי ולא הורשו למכור או למשכן את האדמה שהוקצתה להם. מיעוטים אתניים חשו טינה כלפי הממשלה בגלל ה"רוסיפיקציה", האפליה והדיכוי שלה, כגון איסור עליהם להצביע, לשרת במשמר הקיסרי או בצי, והגבלת השתתפותם בבתי ספר. מעמד פועלים תעשייתי בהתהוות חש טינה כלפי הממשלה על כך שעשתה מעט מדי כדי להגן עליהם, שכן היא אסרה על שביתות ואיגודי עובדים. לבסוף, רעיונות רדיקליים תססו והתפשטו לאחר שהרפיה במשמעת באוניברסיטאות אפשרה לתודעה חדשה לצמוח בקרב הסטודנטים.
לאירועי 1905 קדמה תסיסה פרוגרסיבית ואקדמית למען דמוקרטיה פוליטית רבה יותר והגבלות על שלטון הצאר ברוסיה, ועלייה בשביתות של עובדים נגד מעסיקים בדרישות כלכליות רדיקליות והכרה באיגודים מקצועיים (במיוחד בדרום רוסיה). סוציאליסטים רבים רואים בתקופה זו זמן שבו התנועה המהפכנית העולה נתקלה בתנועות ריאקציוניות גוברות.
מחצית מעובדי התעשייה ברוסיה האירופית פתחו בשביתה בשנת 1905, ו-93.2% בפולין.
עד סוף ינואר 1905, מעל 400,000 עובדים בפולין הרוסית פתחו בשביתה.
עם מלחמת רוסיה-יפן הכושלת ועקובת הדם (1904–1905) שררה אי-שקט ביחידות המילואים של הצבא. ב-2 בינואר 1905, פורט ארתור אבדה.
ב-12 בינואר, הצאר מינה את דמיטרי פיודורוביץ' טרפוב למושל סנט פטרסבורג.
עד ה-21 בינואר [8 בינואר לפי הלוח היוליאני] 1905, בעיר לא היה חשמל והפצת העיתונים הופסקה. כל השטחים הציבוריים הוכרזו כסגורים.
אחד הגורמים המרכזיים שהפכו את רוסיה ממדינה באי-שקט למדינה במרד היה "יום ראשון העקוב מדם". הנאמנות לצאר ניקולאי השני אבדה כאשר חייליו פתחו באש על אנשים שהובלו על ידי גאורגי גפון ב-22 בינואר 1905, אשר ניסו להגיש עצומה לצאר.
הכומר האורתודוקסי השנוי במחלוקת גאורגי גפון, שעמד בראש איגוד עובדים בחסות המשטרה, הוביל תהלוכת עובדים ענקית לארמון החורף כדי להגיש עצומה לצאר ביום ראשון, 22 בינואר [9 בינואר לפי הלוח היוליאני] 1905.
היו גם שביתות בפינלנד ובחוף הבלטי. בריגה נהרגו 130 מפגינים ב-26 בינואר [13 בינואר לפי הלוח היוליאני] 1905, ובוורשה כמה ימים לאחר מכן נורו למוות למעלה מ-100 שובתים ברחובות.
בפברואר 1905 הובס הצבא הרוסי במוקדן, ואיבד כמעט 80,000 איש.
בעקבות התנקשות בחיי דודו, הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ', ב-17 בפברואר [4 בפברואר לפי הלוח היוליאני] 1905, העניק הצאר ויתורים חדשים.
הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' מרוסיה נהרג ב-17 בפברואר [4 בפברואר לפי הלוח היוליאני] 1905 במוסקבה.
הצאר פיטר את שר הפנים, פיוטר סוויאטופולק-מירסקי, ב-18 בפברואר [5 בפברואר לפי הלוח היוליאני] 1905.
הצאר ניקולאי השני הסכים ב-18 בפברואר [5 בפברואר לפי הלוח היוליאני] על הקמת דומה ממלכתית של האימפריה הרוסית, אך בעלת סמכויות מייעצות בלבד. כאשר נחשפו סמכויותיה המצומצמות וההגבלות על ציבור הבוחרים, גברה התסיסה.
ב-18 בפברואר [5 בפברואר לפי הלוח היוליאני] 1905, פרסם הצאר את הצו של בוליגין, שהבטיח הקמת אסיפה מייעצת, סובלנות דתית, חופש ביטוי (בצורה של זכויות לשוניות למיעוט הפולני) והפחתה בתשלומי הפדיון של האיכרים.
אליאל סויסלון-סוינין, התובע הכללי של פינלנד, נרצח ב-19 בפברואר [6 בפברואר לפי הלוח היוליאני] 1905 בהלסינקי.
בחירות נציגי העובדים נחסמו, עם זאת, על ידי הסוציאליסטים שרצו להסיט את העובדים מהבחירות למאבק מזוין. ב-5 במרץ [20 בפברואר לפי הלוח היוליאני] 1905, הוועדה פוזרה מבלי שהחלה בעבודתה.
11 במאי 1905: 'הקבוצה', ההנהגה המהפכנית, קראה לעובדים בכל מפעלי הטקסטיל לשבות.
12 במאי: השביתה מתחילה. מנהיגי השביתה נפגשים ביערות המקומיים.
13 במאי: 40,000 עובדים מתאספים לפני בניין המנהלה כדי להגיש לסבירסקי, מפקח המפעלים האזורי, רשימת דרישות.
14 במאי: נבחרים נציגי עובדים. סבירסקי הציע להם לעשות זאת, כיוון שרצה אנשים לנהל איתם משא ומתן. אסיפת המונים נערכת בכיכר המנהלה. סבירסקי אומר להם שבעלי המפעלים לא ייענו לדרישותיהם אך ינהלו משא ומתן עם נציגי מפעלים נבחרים, אשר יהיו חסינים מפני העמדה לדין, על פי המושל.
15 במאי: סבירסקי אומר לשובתים שהם יכולים לנהל משא ומתן רק על כל מפעל בתורו, אך הם יכולים לקיים בחירות בכל מקום. השובתים בוחרים נציגים שייצגו כל מפעל בזמן שהם עדיין ברחובות. מאוחר יותר הנציגים בוחרים יושב ראש.
17 במאי: האסיפות מועברות לגדת נהר טאלקה, בהצעת מפקד המשטרה.
ב-24 וב-25 במאי [11 ו-12 במאי לפי הלוח היוליאני] 1905, כ-300 נציגי זמסטבו ועיריות קיימו שלוש אסיפות במוסקבה, שבהן התקבלה החלטה הקוראת לייצוג עממי ברמה הלאומית.
ב-27–28 במאי 1905, הצי הבלטי הרוסי הובס בצושימה.
27 במאי: בית האסיפות של הנציגים נסגר.
ביוני וביולי 1905, התרחשו התקוממויות איכרים רבות שבהן השתלטו איכרים על אדמות וכלים.
המהומות בפולין הקונגרסאית שבשליטת רוסיה הגיעו לשיאן ביוני 1905 במרד לודז'. באופן מפתיע, רק בעל אדמות אחד תועד כמי שנהרג. אלימות רבה יותר הופנתה כלפי איכרים מחוץ לקומונה: 50 מקרי מוות תועדו.
3 ביוני: קוזאקים מפזרים אסיפת עובדים ועוצרים מעל 20 איש. עובדים מתחילים לחבל בקווי טלפון ושורפים טחנת קמח.
ב-6 ביוני [24 במאי לפי הלוח היוליאני] 1905, קיבל ניקולאי השני משלחת זמסטבו. בתגובה לנאומיהם של הנסיך סרגיי טרובצקוי ומר פיודורוב, אישר הצאר את הבטחתו לכנס אספה של נציגי העם.
9 ביוני: מפקד המשטרה מתפטר.
12 ביוני: כל האסירים משוחררים. רוב בעלי הטחנות בורחים למוסקבה. אף צד אינו נכנע.
27 ביוני: העובדים מסכימים להפסיק את השביתה ב-1 ביולי.
ויטה נשלח להשכין שלום, וניהל משא ומתן על חוזה פורטסמות' (נחתם ב-5 בספטמבר [23 באוגוסט לפי הלוח היוליאני] 1905).
סובייט סנט פטרסבורג הוקם וקרא לשביתה כללית באוקטובר, לסירוב לשלם מיסים ולמשיכת פיקדונות בנקאיים.
מניפסט אוקטובר, שנכתב על ידי סרגיי ויטה ואלכסי אובולנסקי, הוצג לצאר ב-14 באוקטובר [1 באוקטובר לפי הלוח היוליאני]. הוא עקב מקרוב אחר דרישות קונגרס הזמסטבו בספטמבר, העניק זכויות אזרח בסיסיות, התיר הקמת מפלגות פוליטיות, הרחיב את זכות הבחירה לכיוון בחירות כלליות, וקבע את הדומה כגוף המחוקק המרכזי.
שביתה של עובדי הרכבת ב-21 באוקטובר [8 באוקטובר לפי הלוח היוליאני] 1905 התפתחה במהירות לשביתה כללית בסנט פטרסבורג ובמוסקבה.
עד ה-26 באוקטובר [13 באוקטובר לפי הלוח היוליאני] 1905, מעל 2 מיליון עובדים היו בשביתה וכמעט לא היו רכבות פעילות בכל רוסיה. עימותים בין-אתניים גוברים ברחבי הקווקז הובילו לטבח ארמנים-טטרים, שגרם נזק כבד לערים ולשדות הנפט בבאקו.
בגוברניית אסטוניה, האסטונים קראו לחופש העיתונות וההתאגדות, לבחירות כלליות ולאוטונומיה לאומית. ב-29 באוקטובר [16 באוקטובר לפי הלוח היוליאני], פתח הצבא הרוסי באש באסיפה בשוק רחוב בטאלין שבה השתתפו כ-8,000-10,000 איש, הרג 94 ופצע מעל 200. מניפסט אוקטובר זכה לתמיכה באסטוניה והדגל האסטוני הוצג בפומבי בפעם הראשונה.
הצאר המתין והתווכח במשך שלושה ימים, אך לבסוף חתם על המניפסט ב-30 באוקטובר [17 באוקטובר לפי הלוח היוליאני] 1905, תוך שהוא מציין את רצונו להימנע מטבח ואת הבנתו שאין מספיק כוח צבאי זמין כדי לנקוט באפשרויות חלופיות. הוא התחרט על חתימת המסמך, ואמר שהוא מרגיש "חולה מבושה על הבגידה הזו בשושלת... הבגידה הייתה מושלמת".
בעוד הליברלים הרוסים היו מרוצים ממניפסט אוקטובר והתכוננו לבחירות הקרובות לדומה, סוציאליסטים רדיקליים ומהפכנים גינו את הבחירות וקראו להתקוממות מזוינת כדי להשמיד את האימפריה. חלק מהתקוממות נובמבר 1905 בסבסטופול, בראשות סגן הצי בדימוס פיוטר שמידט, כוון נגד הממשלה, בעוד חלקו היה לא מכוון. הוא כלל טרור, שביתות עובדים, אי-שקט של איכרים ומרידות צבאיות, ודוכא רק לאחר קרב עז. מסילת הברזל טרנס-בייקל נפלה לידי ועדות שובתים וחיילים משוחררים שחזרו ממנצ'וריה לאחר מלחמת רוסיה-יפן. הצאר נאלץ לשלוח יחידה מיוחדת של חיילים נאמנים לאורך הרכבת הטרנס-סיבירית כדי להשיב את הסדר.
בדוכסות הגדולה של פינלנד, הסוציאל-דמוקרטים ארגנו את השביתה הכללית של 1905 (12–19 בנובמבר [30 באוקטובר – 6 בנובמבר לפי הלוח היוליאני]).
לאחר פרפור גסיסה אחרון במוסקבה, ההתקוממויות הסתיימו בדצמבר 1905.
בין ה-5 ל-7 בדצמבר [22 ו-24 בנובמבר לפי הלוח היוליאני], הייתה שביתה כללית של עובדים רוסים.
ויקטור סחרוב, שר המלחמה לשעבר, נהרג ב-5 בדצמבר [22 בנובמבר לפי הלוח היוליאני] 1905.
הממשלה שלחה כוחות ב-7 בדצמבר, והחל קרב מר רחוב אחר רחוב.
שבוע לאחר מכן, רגימנט סמיונובסקי נפרס, והשתמש בארטילריה כדי לפזר הפגנות ולהפגיז את רובעי העובדים. ב-18 בדצמבר [5 בדצמבר לפי הלוח היוליאני], עם כאלף הרוגים וחלקים מהעיר בהריסות, העובדים נכנעו.
על פי נתונים שהוצגו בדומה על ידי פרופסור מקסים קובלבסקי, עד אפריל 1906, יותר מ-14,000 בני אדם הוצאו להורג ו-75,000 נכלאו.
החוקה הרוסית של 1906, שנוצרה ב-6 במאי [23 באפריל לפי הלוח היוליאני] 1906, הידועה גם בשם חוקי היסוד, הקימה מערכת רב-מפלגתית ומונרכיה חוקתית מוגבלת. המהפכנים דוכאו והסתפקו ברפורמות, אך זה לא הספיק כדי למנוע את מהפכת 1917 שתפיל מאוחר יותר את משטר הצאר.
אדמירל צ'וחנין, מפקד צי הים השחור, נהרג ב-24 ביולי [11 ביולי לפי הלוח היוליאני] 1906.
ב-12 באוגוסט [30 ביולי לפי הלוח היוליאני] 1906, התמרדו תותחנים ומהנדסים צבאיים רוסים במבצר סוואבורג (שנקרא מאוחר יותר סואומנלינה), הלסינקי. המשמר האדום הפיני תמך במרד סוואבורג באמצעות שביתה כללית, אך המרד דוכא בתוך 60 שעות על ידי כוחות נאמנים וספינות של הצי הבלטי.
אלכסיי איגנאטייב נרצח ב-22 בדצמבר [9 בדצמבר לפי הלוח היוליאני] 1906.
