היסטוריה של אל-חאכם באמר אללה

אל-חאכם נולד ביום חמישי, 3 ברבי אל-אוול בשנת 985 (375 להג'רה). לאביו, הח'ליף אל-עזיז באללה, היו שתי בנות זוג. אחת הייתה אם-ולד (umm al-walad) הידועה רק בתואר א-סיידה אל-עזיזיה או אל-עזיזה (נפטרה ב-385/995).

אל-עזיזה נחשבת לאמה של סת אל-מולכ, אחת הנשים המפורסמות ביותר בהיסטוריה האסלאמית, שניהלה מערכת יחסים סוערת עם אחיה למחצה אל-חאכם ואולי אף גרמה לרציחתו. יש הטוענים, כמו הכרוניקן הצלבני ויליאם מצור, שאל-עזיזה הייתה גם אמו של הח'ליף אל-חאכם, אם כי רוב ההיסטוריונים דוחים זאת. היא הייתה נוצרייה מלכיתית ששני אחיה מונו לפטריארכים של הכנסייה המלכיתית על ידי הח'ליף אל-עזיז. מקורות שונים מציינים שאחד מאחיה או אביה נשלח על ידי אל-עזיז כשגריר לסיציליה.

אביו של אל-חאכם התכוון שהסריס ברג'ואן ישמש כעוצר עד שאל-חאכם יהיה מבוגר מספיק כדי למלוך בעצמו. אבן עמאר והקאדי מוחמד אבן נועמאן היו אמורים לסייע באפוטרופסות על הח'ליף החדש. במקום זאת, אל-חסן אבן עמאר (מנהיג הכותאמה) תפס מיד את משרת ה"וזיר" (wasīta) מידיו של עיסא אבן נסטוריוס. באותה עת, משרת ה"ספירה" (מזכיר המדינה) אוחדה גם היא בתוך משרה זו. אבן עמאר נטל לעצמו את התואר "אמין א-דולה" (המהימן על הממלכה). זו הייתה הפעם הראשונה שהמונח "ממלכה" נקשר למדינה הפאטימית.

בשנת 1004 גזר אל-חאכם שהנוצרים לא יוכלו עוד לחגוג את חג ההתגלות או את חג הפסחא.

בתחום החינוך והלמידה, אחת מתרומותיו החשובות ביותר של אל-חאכם הייתה הקמת ה"דאר אל-עלם" (בית הידע) או ה"דאר אל-חיכמה" (בית החוכמה) בשנת 1005. מגוון רחב של נושאים, החל מהקוראן והחדית' ועד פילוסופיה ואסטרונומיה, נלמדו בדאר אל-עלם, שהיה מצויד בספרייה עצומה. הגישה לחינוך הועמדה לרשות הציבור, ורבים מהדאעים הפאטימים קיבלו לפחות חלק מהכשרתם במוסד למידה מרכזי זה, ששירת את הדעווה (המיסיון) האיסמאעילית עד לנפילת השושלת הפאטימית.

מ-996 עד 1006, כאשר רוב התפקידים הביצועיים של הח'ליף בוצעו על ידי יועציו, אל-חאכם השיעי "התנהג כמו הח'ליפים השיעים שקדמו לו, והפגין יחס עוין כלפי המוסלמים הסונים, בעוד שהיחס כלפי 'עמי הספר' – יהודים ונוצרים – היה של סובלנות יחסית, בתמורה לתשלום מס הג'יזיה.

הרס כנסיית הקבר על ידי אל-חאכם בשנת 1009.

המתנגד הקפדני והעקבי ביותר של אל-חאכם היה הח'ליפות העבאסית בבגדאד, שביקשה לעצור את השפעת האיסמאעיליות. תחרות זו הובילה למניפסט בגדאד בשנת 1011, שבו טענו העבאסים כי השושלת שאל-חאכם מייצג אינה צאצאית לגיטימית של עלי. תקופת שלטונו של אל-חאכם התאפיינה באי-שקט כללי. הצבא הפאטימי סבל מיריבות בין שני פלגים יריבים, הטורקים והברברים.

מ-1007 עד 1012 "היה יחס סובלני באופן בולט כלפי הסונים ופחות קנאות לאסלאם השיעי, בעוד שהיחס כלפי 'עמי הספר' היה עוין, ככל הנראה בשל זעמו על מה שראה כמרמה מצד הנזירים ב'נס' ירידת האש הקדושה, שנחגג מדי שנה בכנסייה במהלך תפילת הפסחא. הכרוניקן יחיא ציין כי 'רק הדברים שהיו קשים מדי להריסה נחסכו'. תהלוכות נאסרו, וכעבור כמה שנים נאמר כי כל המנזרים והכנסיות בפלשתינה נהרסו או הוחרמו. רק בשנת 1042 החל הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס התשיעי לשקם את כנסיית הקבר באישור יורשו של אל-חאכם.

אל-חאכם התיר בסופו של דבר למתאסלמים בעל כורחם, נוצרים ויהודים, לחזור לדתם ולבנות מחדש את בתי התפילה ההרוסים שלהם. ואכן, מ-1012 עד 1021 הפך אל-חאכם לסובלני יותר כלפי היהודים והנוצרים ועוין כלפי הסונים. באופן אירוני, הוא פיתח יחס עוין במיוחד כלפי המוסלמים השיעים. בתקופה זו, בשנת 1017, החלה הדת הייחודית של הדרוזים להתפתח כדת עצמאית המבוססת על ההתגלות (כַּשְׁף) של אל-חאכם כאלוהי.

בשנותיו האחרונות, הפגין אל-חאכם נטייה גוברת לסגפנות ופרש למדיטציה באופן קבוע. בליל ה-12/13 בפברואר 1021, בגיל 35, יצא אל-חאכם לאחד ממסעות הלילה שלו לגבעות המוקטם מחוץ לקהיר, ומעולם לא חזר. חיפושים העלו רק את חמורו ובגדיו המוכתמים בדם. היעלמותו נותרה בגדר תעלומה, אם כי סביר להניח שאחותו סת אל-מולכ ארגנה את התנקשותו, בהיותה מתנגדת למדיניותו הבלתי סובלנית. את אל-חאכם ירש בנו הצעיר עלי א-זאהר תחת עוצרותה של סת אל-מולכ.